הוואקום הגדול

מאי (בואכה) יוני 2018

*** זה מה שהשילוב בין טמפ' חיצונית ופנימית, מוציא ממני.

בימים האחרונים כשלפתע קלטתי שהחופש הגדול בפתח, החלטתי שאני חייבת לצאת מהשאננות של אחרי חגי תשרי, ולכתוב לעצמי הוראות פעולה. איך לצאת מצדו השני של הטירלול הגדול, כשהשפיות עדיין נוכחת בקורות החיים שלי, (כי ככה אני מחבבת את המוח שלי).
הנה מסקנותיי, אפשר להעתיק ולהעביר הלאה (אפשר גם שלא).

  • הנחות יסוד - רמת העצבים היא גם פונקציה של מזג אוויר.
    חשוב לדאוג לסביבה קרירה, לשתות הרבה מים עם לימון ונענע, לשים במים רסקיו על בסיס קבוע. לא להגיע ל"פיקים" של עצבים, אלא כל הזמן לתת לתודעה את המסר, שטמון ברסקיו, "הכול בסדר", "אין מלחמה באופק", "הכול רגוע", "זו תקופה קצרה" וכו'.
    NOTE לעצמי - להוסיף לרשימת הקניות רסקיו, ולהתנתק מהמצב המדיני.

  • מבנה יום קבוע - שגרה, שגרה, שגרה.
    יש מנהג נורא מפתה לתת לילדים לישון עד מאוחר. מסתבר שלמחדל הזה יש כמה טיעונים:
    הילדים באמת חמודים שהם ישנים, חופש עכשיו, אז למה לא לתת להם לישון, ולהרוויח עוד כמה שעות של שקט, כל היום המסכנים במסגרות, ובלה בלה.
    הכול באמת נכון, עם זאת תזכרו רק דבר אחד- "שינה מאוחרת ביום = ערנות מוחלטת בלילה", מן היגיון שכזה. שינה היא מצרך חשוב, היא משפיעה על תהליכים פיזיולוגיים בהם, ריפוי וגדילה. היא חיונית להתפתחות התקינה של הגוף הפיזי, הרגשי והתודעתי. זה לא בריא להישאר ערים עד שעות הלילה המאוחרות. לא בריא. 

    לכן, תקפידו על שעות שינה, בעיקר עבורכן.
    NOTE לעצמי - להתחיל לעמעם אורות ב 16:00.

  • בלי אשמה - גילו שזה מקצר את החיים.
    אמהות יקרות, תלונת ה"משעמם לי" היא מניפולציה. כשצמד המילים הללו נזרק לחלל האוויר, אנו מיד נלחצות, מתבלבלות וחושבות שאנו עכשיו צריכות להיות צוות הווי ובידור. אז זהו, שממש לא.
    איך מנטרלים את המניפולציה הזו? ראשית לנשום (השמועה שחמצן חיוני לתהליכים קוגנטיבים היא נכונה). שנית, לראות בעיני רוחכן את היומיום שלכן (עבודה, כביסות, בישולים, קניות, בלופ בלתי נגמר). רואות? יופי. קולטות כמה היום שלכן משעמם? אין בו זיקוקי דינור, ולא מופע של קלאב מד. אם תקפידו לזכור זאת, האשמה תתפוגג מיד.
    ** במקרה חירום, וזה לא מצליח. תאשימו את הילדים, כמה עבודה הם מיצרים לכן, זה בטוח יעבוד. (אבל שוב, רק במקרה חירום).
    NOTE לעצמי - לא לצלק את הילד לשווא.

  • להביא רצון – לדאוג להגדיר מראש את הרצון שלכן. 
    זה חשוב באופן כללי, ובוודאי לגביי ההתנהלות בחופש הגדול. העדר רצון עצמי, היא פעולה חסרת אחריות בעליל. הדבר משאיר חלל, והלך עליכן. 
    ילדים ידועים בחוש ריח, ובינה יתרה לגלות ריק. תוסיפו לזה נחישות, ויכולת בלתי נלאית לבקש ולדרוש, והתוצאה: השתלטות בזק על המרחב הפרטי שלכן (ובעברית, שותים לנו את הנשמה). שבו עכשיו (או אחרי שתסיימו לקרוא), ותרשמו את כל מה שאתן רוצות לעשות בחופש הזה. גדלו רצון משל עצמכן, מול הרצון הלגיטימי שמביאים הילדים.
    NOTE לעצמי - לשנן את המנטרה "אני הייתי כאן קודם".

  • "אמא מתה" – פה אני זהירה בהמלצה. 
    בתקופת הילדות שלי, זה מה ש"נזרק" לעברי, בכל פעם שניג'סתי לאמא שלי. יכול להיות שזה עשה משהו לנפשי העדינה, לא יודעת לומר בוודאות. מה שכן, ב- 25 השנים שאני בטיפולים רגשיים, הנושא הזה טרם עלה. 
    תפעילו שיקול דעת, אם להשתמש במשפט המכונן / טראומתי, הזה או לא.
    NOTE לעצמי - לשים בצד כסף לטיפולים נפשיים לילד.

  • אין דבר כזה יותר מדי פינוק – המשאב הוא אני.
    תכינו רשימה של כל מה שמרגיע, נעים, משמח, כייפי, ממלא, מצמיח, מעשיר (קלטתן את הכיוון) עבורכן. ותדאגו גם ליישם משהו מהרשימה, לפחות פעם ביום.
    NOTE לעצמי - נשימה במנוחה היא לגיטימית לגמרי.

  • אני המנהלת – ככה יצא בגלגול הזה.
    אמהות יקרות, אתן ההורה שמחליט. הורות אינה דמוקרטיה, (נכון, היא גם לא דיקטטורה, ולעתים תודו שחבל על כך). אתן קובעות. 
    קחו בעלות על החלק המבוגר שבכן, בעל הניסיון, שיודע, חכם, רואה את התמונה הגדולה ולאן להנהיג את המחנה. קדימה, תתחילו לנהל את העניינים. הורות היא מבנה היררכי, שאם מתמידים ליישמו, הוא מאפשר מרחב של שיח שיוויוני. אחרת תהיה אנרכיה.
    NOTE לעצמי - לקנות כתר של אסתר המלכה.

  • מעגלי תמיכה - כי אי אפשר ללא קהילה.
    אני נפעמת (וגם מעולפת), מהאמהות שיש להן מערך שלם של תמיכה. (משפחתית ו/או שכנים ו/או היו חכמות ב-1 בספטמבר 2017, להכיר את כל ההורים, בשכבת הגיל של ילדם). זהו פוטנציאל מטורף של כוח אדם, שאצלו אפשר להפקיד את הילד.
    מי שלא התארגנה על כך, אל ייאוש, אף פעם לא מאוחר, כמוכן יש עוד רבות. מעכשיו (שוב, אחרי שתסיימו לקרוא), תתחברו איתן, ותתאגדו לקבוצה תומכת.
    NOTE לעצמי - לעבוד עם המטפלת שלי, על קישורים חברתיים לשנה"ל הבאה. 

     
  • יש הורים כאלו - חשוב לדבר גם על זה. 
    יש הורים שהחופש הגדול לא מפריע להם. אני יודעת שזה מפתיע, גם לי זה היה שוק, (עכשיו אני כבר בסדר, תודה). לכן, ערכתי ברשותי מחקר קטן, על מנת להבין מי נמנה עם קבוצת העילית הזו, כדי להכירם וללמוד מהם.
    קבלו רשימה חלקית, ותלמדו:
    - הורים שעובדים במערכת החינוך - כדאי ללמוד מהן, איך נכנסים למאפיה הזו, שלא עובדת חודשיים, ועדיין משולמת.
    NOTE  לעצמי - לשקול הסבה מקצועית.

    - הורים אסרטיביים פלוס פלוס - פגשתי אבא כזה בשבוע שעבר, כשבאתי לברר על קייטנה שמיועדת לכיתות ב'-ג'. האב הגיע את שלושת ילדיו (בגילאי טרום חובה עד כיתה א'), וניסה לשכנע את אחראית הקייטנה שתקבל את כולם. הוא הציע לה לתצפת על ילדיו, ולראות כמה הם מיוחדים, מחוננים ומתאימים לקייטנה שלה, על אף גילם הצעיר. לא עזרו טיעוניה, הוא התמיד להגיד לה "אין כאן בעיה, יש רק למצוא פתרון יצירתי".  
    NOTE לעצמי - למצוא ברשת מדריך חינמי לשיווק, ומדריך קייטנה להתאמן עליו.

    - הורים שעתודות כלכליות עומדות לרשותם - אין להם בעיה לא לעבוד חודשיים. אלו הורים שהם נכס. הם סבבה, רגועים, שמחים לארח, אין להם לחץ של פרנסה, תענוג. פגשתן הורה כזה, מיד להעתיק ולשמור את פרטיו. בתום הקייטנה (הקצרצרה להחריד), שימו אצלם את הילדים, העבירו את הנייד למצב רטט (עדיף למצב טיסה), ולכו לשתות משהו קר בקפה השכונתי, או לחילופין לקבל מנות ברזל בקופ"ח. מהר, אוטוטו הילדים חוזרים לרשותכן.
    NOTE לעצמי – חשוב גם לשלוח את טופס הלוטו.


    - אני בטוחה שיש עוד תתי קבוצות הורים, זה מה שעלה במחקר שלי (עניין של תקציב).

  • אחרון חביב - גם זו אפשרות. 
    תביטו בילדכם, תזכירו לעצמכן כמה אתן אוהבות אותם, (כי לפעמים המציאות משכיחה מאיתנו, שעמוק בפנים זו אהבה טהורה). תסתכלו כמה הם שמחים מהחופש הזה. כמה האפשרות לא לעשות כלום, במשך חודשיים שלמים זה עונג צרוף, כמה הגוף נינוח, העיניים נוצצות, והם מאושרים. 
    תביטו טוב טוב, תנשמו את האנרגיה הזו לתוך הגוף העייף שלכן, שימו רגע בצד את המרמור ואת הנייד, ותצטרפו לחגיגה.
     NOTE לעצמי - להפסיק לאכול ת'ראש, ויאללה בקלילות.
     

חופשה נעימה.