לצאת מהסרגל

מאי 2018

אחד המשפטים שאני תמיד אומרת, זה שהחיים מפריעים לי לעשות תהליכים. הרי אני משאב חשוב לעצמי, ומן הסתם לסביבתי, ולכן כדאי ורצוי שאשקיע בי.
התכנון היומי שלי נראה כך, (בדגש על המילה "תכנון")-
להתעורר ולתפעל את הבוקר, לשבת ל - 40 דק' מדיטציה, במשך היום להצליח לנגן בגיטרה לפחות חצי שעה, להתעניין בשלום הגינה והעציצים, בישולים, קניות, ניקיונות שוטפים למרחב הבית, זמן הגות לכתיבה, להניע את הגוף (בכל זאת הגב התחתון מתחנן לתשומת לב), להחזיר טלפונים פלוס ניהול עסק, לטפל בעצמי (תחזוקת נפש), ובין לבין גם להתפרנס.

וזו רק רשימת התחזוקה, שבטוח שכחתי בה עוד דברים.

איפה מסביב? זמן משפחה, לפגוש חברים, להאזין למוסיקה, לבהות בקירות, לטייל, ללכת לים, לקרוא, לראות איזה סרט נחמד.

כאמור, החיים וכל מה שמגיע איתם פשוט מפריעים לי.

למה כל ההקדמה הזו?
שמתי לב, שכאשר התודעה שלי פוגשת את כל הרשימה הזו, אני נכנסת לייאוש, כי מיד מגיעה המחשבה, איך אספיק הכול? "אם אני לא יכולה לעשות 40 דק' מדיטציה אז זה לא שווה, ופחות מחצי שעה לנגן כל יום זה לא אפקטיבי" וכו'. וכשאני מתבוננת רגע במחשבה המייאשת הזו, אני רואה איך היא גורמת לי לשמוט הכול ולוותר לי ועליי, ולא להצליח להתמיד עבורי בכלום.
אם יש בי הבנה שאני משאב שחשוב, אז איך לשנות את זה?
אז חשבתי לי על הדברים, והמחשבה הראשונה שעלתה הייתה לפתוח קבוצת תמיכה לפרפקציוניסטים, כדי שיהיה מרחב בו ניתן לקטר על החיים. מהר מאד הבנתי שגם זו משימה, מה גם שאם אראה עוד קבוצת וואטסאפ אחת, ואני בתוכה, אתמוטט.
החלטתי להמשיך להתבונן על מה שמתחולל בי, וגיליתי שמה שמייאש אותי זה בעצם כל המדדים הללו, של הכול או כלום. של או לעשות ב- 100% או שאין טעם לעשות בכלל. ומה עוד גיליתי, שת'כלס אני קבעתי את המדד הזה לעצמי. אללי.
אז התחלתי לשנות את מה שהחלטתי, אני לא מוותרת על הרשימה, אני פשוט משחררת את הסרגל הפנימי (טוב, אולי "פשוט" זו לא המילה הכי מתאימה, אבל בשאיפה להגיע גם לפשטות).  
בקיצור, החלטתי שאני מתמידה בעשייה. אם זה עבד לאברהם ("נעשה ונשמע"), יעבוד גם לי.
כך שאם בבוקר יש לי רק 5 דק' למדוט, אני עושה משהו קטן מתוך כל המדיטציה. לא צריך כל יום יסודי, אפשר להעביר "ויש" עם סמרטוט, גם זה סבבה לפעמים.
ההבנה שמעט עדיף על מאומה, אפשרה לי לעשות ולהתמיד.
כל השקעה כזו בעצמי, אפילו הקטנה ביותר, אני כולי, שיואוווו, קונפטי, מחיאות כפיים סוערות, הקהל על הרגליים. 5 הדקות הופכות במוחי להצלחה מסחררת.
כי משהו קרה ב-5 דקות הללו שהביא לי איכות משמעותית, ששינתה את מצב התודעה שלי ובעקבות כך את יומי. ונכון הדבר לכל שאר הרשימה.  
היכולת להתמיד במשהו קטנטן, באופן יומיומי, הפכה את ההתנהלות שלי להרבה יותר פשוטה. זה לא אומר שאני לא מיישמת את הזמנים המומלצים, זה כן אומר שעכשיו אני שוזרת את התהליכים בתוך החיים.
בינתיים טפו טפו, זה מצליח.

נ.ב. לכל מי שבעניין תמציות, התמצית שמאפשרת להתמיד בתוך המציאות שלפעמים היא ממש בלתי נסבלת, היא gentian. שמאפשרת לאוורסטים שאנו פוגשים ביומיום, להפוך לבמפרים קטנים, שניתן לדלג מעליהם בקלילות.