בין מילים לשתיקות

אוקטובר 2015

"מה הן המילים אם לא שתיקה.
תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה.
מגדל נופל הגשר הוא חבר.
לעוד גשרים אותן אתה עובר - לשווא.

מה הם הגשרים אם לא עכשיו?
עכשיו ועוד עכשיו.
הוא זמן הולך ושב.
על עקבותיו.

מהו הסיפור בילקוטך?
מעט מחר, מעט היום וילדותך.
אני מביט, עפר ויהלום.
זה מתפורר וזה מבריק פתאום באור.

מה הן המילים - אם לא לזכור.
אתמול ועוד אתמול, הזמן שיעבור איתך.
תמיד הולכת לפניך שתיקתך. (משה בן שאול)

מאז שאני זוכרת את עצמי, אמרו עליי שאני פטפטנית. לכל אורך בית ספר יסודי, הופיעה בתעודה בצמוד לציונים הערה קבועה בכתב יד של המחנכת "התלמידה מרבה לפטפט בזמן השיעור" ועם זה גדלתי. ככל שחלפו להן השנים פיתחתי יכולת להתלוצץ על עצמי שאני "כזו קשקשנית". זה הפך לחלק מהדימוי העצמי שלי, אמירה שנחתמה לפני כ- 40 שנים, שמבחינתי הייתה אמת מוחלטת.

בעקבות למידה שלי את עצמי שמתקיימת כל הזמן החלטתי שהגיע הזמן לבדוק את תוקף האמירה הזו, בכל זאת, אני חיה בעידן של עדכוני תוכנה שוטפים, כדאי שאבחון תוקף של התניות מ-1975.
לתדהמתי גיליתי שאני לא כזו קשקשנית.
אז איך ייתכן פער שכזה בתפיסת הדימוי העצמי, איך הוא נוצר? כשהעמקתי בנושא שמתי לב לאופן שבו הדברים קרו (הנקודות מתחברות לאחור..).
על בסיס קבוע אני רוכשת ידע, באמצעות קריאה, לימודים, תהליכים אישיים ומקצועיים. במשך השנים נאסף בתוכי מידע עצום, אינסוף של מלל ומילים. רוב השיחות שאני מנהלת הם מתוקף עיסוקי כמרצה ומטפלת, עם מטפלות שפגשתי לאורך השנים ועם קומץ חברות. תהליכים אינסופיים. סיטואציות חברתיות של "סמול טוק" מעולם לא ממש עניינו אותי, ועם השנים דאגתי להתרחק מאינטראקציות שכאלו. בדרך ויתרתי על המון קשרים חברתיים ומשפחתיים. בודדתי את עצמי ו"השתבללתי" פנימה לתוך עולם שלם של למידה וחקירה שהתקיים ברובו במרחב המצומצם ביני לבין עצמי. במפגשים עם ה"חוץ" מצאתי שאני מתקשה לייצר "סתם" שיחה פשוטה. כאמור, לרוב היא לא עניינה אותיי, ואילו במצבים שכבר פגשתי סיטואציה חברתית שהיה בה טעם עבורי, שמתי לב שאני לא יודעת, איך להתחיל לדבר עם העומד למולי, ולא מצליחה לגשר במילים בין הדבר הפשוט שקורה, לבין העומק שאני חווה ומבינה. מאחורי ה"שורה התחתונה" אותה אני רוצה לתרום לשיח יש שובל של הקשרים והבנות.. מאיפה מתחילים להסביר את כל הדבר הזה שאני מרגישה ומבינה בתוכי ורוצה לשתף בהן את מי שמולי? מילים על מילים.. אני לא יודעת מאיפה להתחיל לדבר אותם.
אט אט, נוצר מצב שבסיטואציות חברתיות שכבר כן רציתי לדבר והיה לי מה לומר, לא מצאתי מילים, ופשוט שתקתי.
התנהלות זו חיזקה עוד יותר את מה שכבר היה קיים, וזה אותה תנועה שהתקיימה פנימה, התחפרתי עוד ועוד לתוך עצמי ונוצר פער ביני לבין הסביבה, שהביא עמו ייאוש וגרם לי להתרחק עוד יותר. סיטואציות חברתיות "סתמיות" פחתו כי פשוט לא נהניתי בהן, הייתי זקוקה לסביבה בה מתקיים דיאלוג מפרה, או לפחות סביבה של אנשים שיבינו על מה אני מדברת, פחות מזה לא יכולתי לשאת.
המילים שנשארו בתוכי, הצטברו להן אט אט.. "טונות" מילים שפעמו בתוכי נוכח מה שאני חווה הרגישו כמו תחנת כוח המפיקה חשמל שלא מצליח לפרוק את עצמו ורק מציף אותי. כשכבר כן רציתי להוציא את האמירות שיש בי חששתי שאני גם עלולה להציף את השומע, וכשדיברתי הרגשתי שאני פשוט מדברת בלי סוף, כמו שאמרו לי.. קשקשנית!
החלטתי שאני משנה טקטיקה, התחלתי לצמצם במודע, לנסות לברור ולבחור במדויק את המילים בהן אני משתמשת. הדיבור החדש הרגיש סטרילי, מסונן, מוקפד.. חסר רגש, קר ואנליטי.. כל כך לא אני. פתאום יצאו ממני מילים שהם בכלל לא שלי, אלא מילים שאספתי בדרך. בשלב מסוים גם זה כבר לא עבד.

לדבר את מי שאני

התהליך עבורי היה בראש ובראשונה לזהות שזה מה שאני עושה, את הבידוד החברתי ואת היותי "קשקשנית" כאמור הכרתי, את החלק ששותק דווקא פחות, הערות מסביבה קרובה שנשלחו לעברי ש"את כמעט לא מדברת" גרמו לי לאיזשהו "אה אה" פנימי של "אולי כדאי לבדוק מה שהמורה אורה וחברותיה אמרו עליי לאורך השנים?" אמרנו עדכון תוכנה.
הדבר הבא היה לזהות ולתרגל מחדש אותי מדברת את עצמי, ובמקביל לצאת מעצמי לסביבה, ולדבר את מה שאני מרגישה באותו רגע, משמע ראשית להסכים להרגיש ה-כ-ל ! ואפילו לשתף את הסביבה לפני שאני מפרקת ומעבדת כל שביב מידע ביני לבין עצמי. הגיע הזמן לצאת מהקונכייה.

 אז הנה אני מתחילה, שלום עולם, נעים מאד, אני קרן.