להחזיר את העוצמה שלי אליי

מרץ 2017

אז החלטתי לשפץ את הבית שלי. 

ומאחר שבכסף אני לא משופעת, מהר מאוד הבנתי שאזדקק להלוואה מהבנק. פניתי לאנשי מקצוע כדי לקבל הצעות מחיר לכל מה שצריך יהיה לבצע. וכשהיה בידי המידע באשר לסכום שלו אני זקוקה, פניתי לבנק ואישרו לי את ההלוואה. עד כאן, הכול טוב ויפה.
בשיחה עם יועצת פיננסית שמלווה אותי בשנים האחרונות, הוחלט שכדאי שאבקש כ-10% יותר, למקרה של בלת"מים בשיפוץ. פניתי לבנקאית שלי, הבהרתי לה את הסכום המדויק שארצה, והיא ביקשה שאשלח מיני מסמכים כדי להעביר למנהל שלה (זה שאישר את הסכום הראשוני). שמחה וטובת לב, ביצעתי את מבוקשה.
לאחר כיממה, חזרה אליי הבנקאית עם תשובה שלילית כפולה: אין אישור לתוספת שביקשתי, וגם אין אישור לסכום הראשוני (שכבר אושר בעל-פה). מאותה נקודה החל מחול שדים, או בשמו הסקסי "המרוץ לקבלת ההלוואה".
התחושה שהתעוררה בי הייתה לחץ עצום, ואותו הקרנתי גם על הסביבה שלי. קיימתי שיחות טלפון היסטריות ליועצת שלי, שמצִדה התגייסה לשוחח עם הבנקאית שלי ועם המנהל שאליו היא כפופה. הוחלפו מיילים, מסמכים עברו הלוך ושוב, ועוד שיחות טלפוניות – וכלום לא השתנה. המנהל נשאר בסירובו, ואף הכחיש שאי פעם אישר את בקשתי (שזה כשלעצמו הטריף אותי, ההכחשה שלו ותחושת ה"לכי תוכיחי"). המוטו שחזר על עצמו היה, "לא נראה שהלקוחה תעמוד בהחזרים. נקודה".
היועצת שלי ואני מקבלות בשלב זה החלטה לפנות במקביל לבנק נוסף.
במהלך אותם ימים אני לא מצליחה להירגע ולמצוא בתוכי נקודת אחיזה ושפיות. לחץ, חוסר אמונה שמשהו ישתנה לטובה, לילות ללא שינה, עצב על "אובדן החלום", ותחושת כניעה למול המציאות הקיימת.
קולות של עידוד שמגיעים מהסביבה הקרובה אליי, שבאמת מנסים להרגיעני ולהשיב אליי שביב של אמונה שהכול יהיה בסדר, לא מצליחים לחלחל למרחב שלי. ומהר מאוד אני מבינה שלפניי תהליך שייקח זמן, ושממני נדרש לגייס סבלנות ולהמתין.
אם יש משהו ששנוא עליי, זה שמבקשים ממני להמתין למשהו שאינו תלוי בי, או לחכות לתשובה. מבחינתי, תשובה כלשהי – אפילו אם תהיה שלילית – עדיפה על "עדיין אין תשובה, צריך לחכות". חוסר הוודאות מעורר בי תחושת חוסר שליטה, ומבחינתי זה אחד הרגשות שהכי קשה לי לשאת.
ובינתיים, במציאות, אל מול הערוצים הלוגיסטיים שכללו אותי (המתמוטטת מלחצים), את היועצת הפיננסית שלי (שמנסה להרגיע אותי ולמצוא פתרון בערוצים נוספים), את המנהל (העומד גבוה על הסולם ומסרב לרדת מהווטו שהוא הטיל) ואת אחותי (שעוסקת בתחום הפיננסי כיועצת משפטית, וגויסה גם היא למצוא פתרון) – התנהל ערוץ מקביל. הערוץ הזה כלל את המטפלת שלי, שמלווה אותי מהכיוון הרוחני/רגשי, ומתוך התהליך הזה בקעה ההבנה שאני חייבת רגע לעצור ולנסות להתבונן בסיטואציה הזו בכלים העומדים לרשותי. בכל זאת, אני חיה את עולם הרוח, ויש לי יכולת להתבונן בדברים מפרספקטיבה שרואה את המציאות ולא מתערבבת איתה.
וכך גם קרה. בוקר אחד קמתי עם החלטה שאין מצב בעולם הזה שמישהו אחר, גם אם הוא מנהל כזה או אחר, יחליט אם כן או לא אשפץ את ביתי. לא יקום ולא יהיה. וכמו שקורה בכל תחילת יום, התיישבתי למדיטציה מתוך כוונה להבין איך קרה שמישהו אחר מנהל את ההחלטות שלי וכך משפיע על נתיב חיי. או, במילים אחרות, על איזו עוצמה שבי ויתרתי.
ומסתבר שהשמועה שמגבוה רואים טוב יותר, נכונה. וממבט-על אני מזהה ששנים אני מתנהלת מתוך "נתק" בכל הנוגע לענייני הכספיים. אני חיה בסרט שבו אני מספרת לעצמי שאני לא מבינה כלום, שכסף לא קשור אליי, לא באמת חשוב לי, אני חשה אימה מהמערכת הבנקאית, לא מתעניינת בנעשה, רגילה לחיות במציאות שבה שולטים המינוסים וההלוואות, ומרגישה בעיקר חלשה וחסרת יכולת.
ברגע שראיתי את הנקודה שממנה אני מתנהלת, הבנתי שאני בעצם לא לוקחת שום אחריות על הניהול הכלכלי שלי, וכי עוצמת האחריות הכלכלית שלי מוחזקת על ידי אותו מנהל. ותכל'ס הוא צודק שהוא עומד בסירובו. אם האחריות עליו, אז עד שהוא לא מקבל ודאות מוחלטת ליכולות החזר ההלוואה שאני רוצה, הוא לא מאשר. בינינו, גם אני לא הייתי מאשרת לעצמי.
ההכרה שהגיעה לתודעתי הממה אותי. פתאום, כמו זרקור, ראיתי איך כל השנים אני מרגישה חולשה וחוסר מסוגלות. קטנה מול מערכת גדולה. נזקקת לכסף של הבנק, ובעיקר מחכה לגאולה שתציל אותי מהמצב הכלכלי שלי.
רגע ההכרה היה גם הרגע שבו החלטתי שאני משנה את זה. די. לא מתאים כבר. הגיעה העת לעדכון תוכנה פנימי. אם הנייד שלי מספיק אחראי לעשות לעצמו עדכונים על בסיס יומי, גם אני יכולה. וכך עשיתי. החזרתי אליי את העוצמה שעליה ויתרתי – את עוצמת האמונה שאני, ורק אני, אחראית על הניהול הכלכלי שלי. אני מאמינה בי ובמסוגלות שלי לעשות זאת.
כעבור יומיים, בעודי מנהלת שיחת טלפון עם המטפלת שלי, שמתי לב שיש לי מספר שיחות ממתינות. הבנקאית שלי מחפשת אותי. נטיית לבי הייתה לעצור מיד הכול ולחזור אליה, אך החלטתי שלא. אחזור כשאסיים את הסשן שכרגע מוקדש לי. וכך היה. בתום השיחה עם המטפלת שלי חזרתי אל הבנקאית, והיא הודיעה לי בחגיגיות שההלוואה אושרה ושהיא רוצה להעביר לי באופן מיידי טפסים לחתימה ואת הכסף.
מאחר שכבר זיהיתי את החלק שבי שמנוהל על ידי הבנק, ואת התגובתיות המטורפת לכל פיפס מהמערכת, ומאחר ששינוי התודעה כבר החל, עצרתי אותה. ביקשתי ממנה שתמתין, כי אני אמורה לקבל הצעה מבנק נוסף, וגם, שתחזור עם הצעה לריביות נמוכות יותר. אני חייבת להודות שכל השיחה הזו נעשתה כשהלב שלי דוהר על 200 פע"ש (פעימות לשנייה).
הד הזיכרון שכבר אמרו לי בעבר כן ואחר כך לא ושזה עלול לקרות בשנית, עורר בי פחד רב. ועדיין, כל הזמן הזכרתי לעצמי כמו מנטרה: "אני מנהלת את המרחב הפיננסי שלי, ולא הבנק". אני חיכיתי להם כמעט חודש, אז הם יכולים להמתין כמה ימים. ואפילו אזרתי אומץ ואמרתי את זה לבנקאית, שמצדה לא הפסיקה להתנצל בפניי על העוול שחוויתי מצד המערכת.
בימי ההמתנה להצעה מהבנק המתחרה, "התעורר" לו החלק הנקמני שבי. בניתי לי "סרט" שבו הכוכבת היא כמובן אני. בפנטזיה שלי, הבנק המתחרה נותן לי הצעה משובחת, ואני מתקשרת לסניף שלי ודוחה את הצעתם, "מראה להם מה זה", וסוגרת את החשבון. כי ככה ייעשה למנהל, ואני טייקון בהתהוות, אז שידעו שהם הפסידו אותי ואת כל הנדל"ן הפוטנציאלי שברשותי, ואת כל המניות העתידיות שארכוש, ואת האקזיט שאעשה כשיהיה לי סטארט אפ. הפסד שלהם. טאדאם!
אך פנטזיה לחוד ומציאות לחוד... הרי ביני לבין עצמי אני מודעת לכך שזו לא הייתה הלמידה המשמעותית שהייתי צריכה לקחת מכל הסאגה הזו. ובסופו של דבר, עברו עוד כמה ימים, ההצעה מהבנק המתחרה הייתה פחות רלוונטית, והבנקאית שלי חזרה עם הצעה משופרת מבחינת הריביות. לקחתי מהם את ההלוואה, אך התחושה כבר הייתה אחרת. לא עוד הם עושים לי טובה, למסכנה שאני, אלא אני מתנהלת מתוך חוויה שפוגשת את המציאות הכלכלית בגובה העיניים, באומץ ובעוצמה פנימית.
ובאשר לשיפוץ המיוחל – הוא יצא לדרך. ועכשיו כל שנותר לי זה לא להתמוטט במהלכו.
אך זה באמת כבר קטן עליי...  :-)