הקצב הרצוי למול הקצב הנכון

מרץ 2017

האמת, אני זריזה מאוד. הזריזות שבי מתבטאת בהמון תחומים. למשל, אני יכולה להכין ארוחת בוקר תוך רגע, כי אני עושה המון פעולות במקביל: קוצצת סלט תוך כדי טיגון חביתה, לוחצת על הקומקום להרתחת מים לקפה, חזרה לכיוון הכיור, מוציאה גבינות וזיתים מהמקרר, על הדרך לוקחת צלחות וסכו"ם ועורכת את השולחן. ארוחת בוקר לתפארת תעמוד תוך דקות ספורות. כך שאם במקרה מישהו בסביבה גווע מרעב או הגיע הרגע מסומליה, הוא לא ימתין יותר מעשר דקות.

הזריזות היא אחת האיכויות המשמחות אותי. אגב, גם אחת הכואבות, כי בקצב העבודה שלי, אחת לזמן מה אני משחררת צווחה נוכח איבוד פיסות דנ"א בעת קיצוץ מזון, או בשל מפגש בהונות עם רגלי שולחן או פינות של ספה (בעיקר הזרתות, אם תהיתן מי סופגת הכי הרבה חבטות).

אבל עדיין, במאזן ההישגים, המחיר שווה לחלוטין.

ביומיום המקצועי שלי, המהירות שלי עוזרת לי מאוד. אני קולטת מהר מאוד. עוד לפני שהצד השני סיים את דבריו, אני כבר הבנתי את כוונתו. הדבר מסייע לי באבחון למול מטופליי, ויש לי יכולת להקיף את התמונה המוצגת לפניי בדקות ספורות, להבין מה קורה, מה מבקש לקרות, ואת הדרך ביניהם.

למול כל זה, אחד הדברים המעצבנים שאני נפגשת איתם, הוא חוסר הסנכרון בין הקצב שבו אני רוצה שהדברים בחיי יקרו, לבין המציאות בפועל, שאותה אני חווה כ א י ט י ת להכעיס.

הרצון שלי מבקש, "עכשיו. עם עדיפות לאתמול!" והמציאות כאילו חורצת לשונה לעברי, ומתעכבת.

חוסר האונים ורמת העצבים שעולים בי כשאני "נאלצת" להאט את הקצב שלי או להמתין לתוצאות שאינן תלויות בי, אינם ניתנים לתיאור. וכשזה קורה, צצים ה"חלקים" המוצללים של האצנית שבתוכי, וזה מאוד לא נעים, לא לי ולא לסביבה שלי. ברגעים אלו אני בהחלט יכולה לדמיין סצנה מ"משחקי הכס" למול העומד בדרכי. (למי שאינו מכיר את "משחקי הכס", בעיקר עורפים שם ראשים, או משהו בסגנון...)

לפני כמה ימים, בעקבות עיכוב נוסף, פתאום הבנתי משהו, שכמו פתח לי צוהר לראות אחרת את תנועת הדברים בחיי.

זיהיתי שיש את הקצב שאני רוצה ויש את הקצב הנכון עבורי, והם מתנהלים באזורי זמן שונים בתכלית.
הקצב שאני רוצה
הוא מהיר, קליל, כייפי, ויקדם אותי תוך "חיסכון" של זמן בהווה. הוא מעולה לפרקים שבהם נדרשת ממני מיומנות של גלישת גלים מהירה. פה הפרקטיות היא עצם העניין, ואני מצליחה לקרקע את הרצונות שלי במציאות הגשמית.
במקביל אליו קיים הקצב שמתקיים בפועל, שלפעמים הוא די מבאס. הוא איטי, הוא תהליכי, מתמהמה, ממש צָבִי הצב. אבל מאידך הוא גם מתפקד על תקן "ההשגחה הפרטית" שלי, שאותה אני מגלה רק בדיעבד, אחרי שכבר התעצבנתי. כשאני עוצרת לרגע ונזכרת לנשום (מפתיע אותי בכל פעם מחדש איך חמצן שזורם למוח משפר את העניינים כהרף עין), אני רואה עד כמה הקצב הנכון מדייק אותי. למשל, כמה כסף נחסך כשקבלן שרציתי לעבוד איתו הבריז לי; איזה מזל שלא ענו לי בשירות לקוחות והתברברתי בנתב השיחות המקולל, כי כך נמנעתי מעשיית פעולה אימפולסיבית ומיותרת; איזה יופי שתהליכים פנימיים שאני עושה לוקחים את הזמן הראוי להבשלה, כי אז אני פוגשת מציאות שזורמת לה בקלילות משמחת; איזו הזדמנות נפלאה לשיחה כה חשובה עם הבן שלי כשהשתרכתי בפקק, ועוד.
כשאני מתבוננת בשני המקצבים, הרצוי והמצוי, אני יכולה לראות שמהותם אחת היא. הם מכילים בתוכם תמיד את הקצב הנכון ביותר עבורי באותו הרגע. ואם לדייק את ההבנה הזאת, הוא תמיד נכון ומדויק לטובה הגבוהה של כל הנוגעים בדבר.
הקצב הנכון מופיע פעם בתחפושת של איטיות – שבזכותה אני לומדת לסמוך, להתמסר, לסנכרן עצמי עם היקום, להרים את העיניים מהמשימתיות הבלתי פוסקת וליהנות מהנוף שבדרך – ופעם בתחפושת של "טיל סילון", עם הֶסְפּקים מדהימים שהוא מאפשר לי להשיג.
שניהם יחד, נכונותם המיטיבה אחת היא.