הנעלמים בחייהם

ינואר 2017

את התופעה הזו אני לא באמת מצליחה להבין. זאת אומרת, יש לי המון מחשבות רציונליות כאלה ואחרות, מעניינות יותר או פחות, אך אף אחת מהן לא באמת מקלה את תחושת הכאב, שאותה אני פוגשת כשאנשים פשוט נעלמים לי מבלי לומר מילה.

 בתחום המקצועי אני מכירה את זה היטב. מטופלים שהגיעו למפגש אחד או יותר ופתאום נעלמו מבלי לומר מילה, מבלי להשיב להודעה או לטלפון כשפניתי אליהם, חלקם נעלמו לי עם חובות על טיפולים שקיבלו, כשהאמון בהם היה כה מלא ופשוט הופר באחת. אנשים שפנו וחזרתי אליהם, ולא הגיבו חזרה. זו חוויה לא נעימה. זה כואב מאוד.

המוח שלי יוצא למרתון סרטים, אני מנסה לשחזר מה אמרתי, מה קרה, האם פגעתי שלא ביודעין. המועקה מתיישבת לה חזק באמצע החזה, ולא מרפה. אין לי תשובה, כנראה לעולם גם לא תהיה לי. חוסר הידיעה, ואיתו סימן השאלה העצום שנשאר, גורר אינסוף חפירות פנימיות ומעלה בתוכי מנעד רגשות. רגשות אשמה, שמתייצבים ראשונים, ואחריהם, בסדר משתנה, כעס, עצב, תסכול, חוסר אונים וחבריהם לצוות.

התחושה הקרובה ביותר לחוויה הזו מתקשרת לי לאובדן. כאילו מישהו מת לי. הרי גם המתים משאירים בלכתם חלל, שובל של תהיות ושאלות שנשארות ללא מענה. ההיגיון מצליח לקבל "אין מענה" מאדם שנפטר. אך משהו בהיגיון לא מצליח לאחוז ולהתנחם ב"אין מענה" מאדם שעדיין חי ומסתובב בעולם.

אני נותרת עם עצמי. מבינה שיכול להיות שההיעלמות שלהם לא קרתה בגללי, אך היא קשורה גם אליי.

כל שנותר לי לעשות הוא לתת לעצמי להרגיש את האובדן, ובהיעדר מענה מהצד שמנגד, לנסות להביא מזור לעצמי מתוכי. אני יכולה להבין שלאנשים יש סיבות טובות להיעלם, ככה סתם, פתאום. וכשאני מצליחה להתאושש מעט מההיעלמות האחרונה שקורית, אני מזכירה לעצמי שיש לי מספיק כלים לתת מענה ראוי למצב הזה, ואז אני מתחילה לנשום. ומסתבר שחמצן חיוני מאוד למוח, כי בזכותו אני יכולה לברר עם עצמי כל מיני מחשבות, לדוגמה, האם הנעלמים בחיי משקפים לי משהו שקשור אליי? האם גם אני נעלמת לאחרים?

אז בדקתי בכל פינות הבית הפנימי שלי. והגעתי למסקנה נחרצת. אני לא נעלמת. אך גיליתי שאני די נאלמת, ואפילו לא מעט.

במצבים של קושי, במפגש עם אדם כזה או אחר, הרבה פעמים אני לא מדברת, לא מגיבה, מתכנסת לתוך עצמי, משאירה אותו יתום למולי.

ההבנה הזו שגם אני "נגועה" בדבר, מחזירה אותי תוך רגע אל עצמי. עצם הזיהוי הכואב מביא עמו גם שמחה. מתעוררים כוחות מדהימים שמחברים אותי אל כל היכולות הנפלאות הקיימות בי. אפשר גם אחרת, המציאות הזו אינה גורל משמים, הפתרון בידיי.

בעת קושי מול אנשים שבחיי, אני יכולה לבחור להגיב, לדבר, לבטא את כל מה שעולה, הכול.

להפסיק להסתיר את המתחולל בי, להפסיק להעלים את עצמי.

היכולת לבחור אחרת, מחזירה לי תוך רגע את השליטה על המציאות שלי – הן הפנימית, ומתוקף כך את ההשפעה העצומה שיש לי והיכולת לשנות את המציאות החיצונית. ואני יודעת שכבר לא אזדקק לכל ה"דני-דין" האלו בחיי שיגיעו כדי "לאותת" לי לבדוק פנימה, כי אני בוחרת להסיר את ה"גלימה" ששמתי על עצמי, ולהראות הכול.