הומור וציניות

ספטמבר 2015

יש לי חוש הומור. אפילו לא רע בכלל (אם יורשה לי להעיד על עצמי). אני יודעת זאת ואני מניחה שרוב האנשים שסביבי, יעידו עליי שאני מצחיקה.

אני נעזרת בחוש ההומור שלי, וביכולת שלי להתבונן על המציאות עם קריצת עין, כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי. אני אוהבת לצחוק ולהצחיק. במשך השנים, גיליתי שההומור שלי הינו כלי נפלא שמסייע לי לייצר אווירה נעימה ונינוחה, משנה את התדר הקיים בסביבה, ויכול בן רגע לנטרל סיטואציות טעונות. אבל, פעם.. בצעירותי, ההומור היה כנשק בידי, ולתחמושת של הנשק הזה קוראים ציניות. על פניו עדיין הייתי מצחיקה מאד, אך, כמו כל נשק, הציניות גם מאד פגעה. בי ובאחרים. יריתי תגובות ולא נשארתי "חייבת" לאף אחד. היה זה אחלה מנגנון שמירה, לכאורה. הדרך בה "נשמרתי" הייתה דרך הרחקה. דאגתי לא להיפגע מאף אחד. שמרתי על רדיוס "סטרילי" מסביבי, כך התנהלו חיי, כשאני מאחורי חומה ומגן.

הפעם הראשונה שהחלה לבצבץ מתוכי ההבנה למה אני גורמת, הייתה בתקופת הצבא.

שרתתי כמדריכת נוער בגדנ"ע, ובאחת מישיבות הצוות הרבות שהיו לנו, כהרגלי בקודש, ישבתי שלובת זרועות, עם הבעת פנים שכל כולה חוסר סבלנות כלפי הנעשה, ו"ארבתי" לקצינה שלנו. כל משפט שהיא אמרה, ולא מצא חן בעיני, ירטטתי כמו נ"ט מיומן. הייתה עמי מדריכה נוספת שהייתה חברה מאד טובה שלי, וכל העת הרמנו אחת לשנייה להנחתה. כך נמשכה כל הישיבה.

לפתע, בלי שום הכנה מוקדמת, הקצינה שניהלה את הישיבה פרצה בבכי, קמה ועזבה את החדר. אני זוכרת עד היום (25 שנים אחרי), את הדם אוזל מגופי, את הלב שמתכווץ מאשמה, את הבושה מכלה כל נים ונים בנפשי ואת ההכרה הכואבת למעשיי ולהתנהגותי,

זו הייתה נקודת מפנה שלא אשכח אותה לעולמים.

להסכים להרגיש...

מאותו רגע מכונן החלטתי בתוך לבי שאני רוצה לשנות את מערכות היחסים שישי לי עם העולם. די! לא מתאים יותר.. איכשהו בדרך, המנגנונים שבי, שנולדו מתוך הרצון שלי להגן על הרגישות שבי, התחילו לנהל אותי, ומבלי משים הפכתי מפגיעה לפוגעת, ודיי נשארתי לבד..

רציתי שהרגישות שבי תהיה איכות מובילה בחיי. בזכותה אני הרי יוצרת מערכות יחסים רגשיות, שבבסיסן יש קירבה, עומק, אינטימיות, אני רוצה שירצו להכיר אותי, להתקרב אליי. הציניות יצרה משהו אחר לגמרי, התדר אותו שידרתי לסביבתי היה "קחו צעד אחורה, ואם אפשר אז עוד טיפה רוורס ממני ותישארו שם".

אז איך מוותרים על מנגנון משוכלל שכזה? הוא הרי מושרש היטב כבר שנים רבות.. ראשית, לא מיהרתי לשנותו, התחלתי קודם כל ללמוד אותו לעומק, מתי הוא מופיע, מה מפעיל אותו, מה באותו רגע רוצה בתוכי להתבטא אחרת, ואיך לשנות ולהביא לידי ביטוי את האיכויות שלי שכן יודעות לייצר קירבה, להיפתח ואפשר לי לצאת לעולם וכמובן, לאפשר לעולם לפגוש אותי.

אט אט קילפתי את העוקצנות, הסרקזם, ונתתי לרגישות לתפוס את מקומה הראוי. בדרך ליוו אותי אנשים טובים וכמובן תמציות הפרחים האהובות שלי כיכבו בתהליך. רכשתי כלים רבים שאפשרו לי לחזור להיות במגע עם הסביבה. אז נכון, מאחת שלא בכתה בכלל, כיום יש הרבה יותר דמעות (בכל זאת, קלינקס גם צריכים להתפרנס איכשהו..) וזה נפלא. כי הן ביטוי למנעד מצבים בהם אני מאפשרת לעצמי להרגיש, התפעמות, שמחה, התרגשות, ולא רק שברונות לב.

ברגע שהסכמתי לפתוח ולצאת מעצמי, המאזן הפנימי השתנה. וכן, חלק מעסקת החבילה שבה אני מסכימה להרגיש, כוללת גם סעיף עליו אני חותמת בשמחה "הנ"ל תרגיש גם כאב".

בשכלול הסופי בעיני זה לגמרי שווה, כי ברגעי הכאב והשבר אני פוגשת עוד חלקים בתוכי שרוצים להתבטא, ובעיקר אני מגלה עד כמה אני מוקפת אנשים נפלאים אותם אספתי במשך החיים, אני לא לבד.
בינינו.. יש שווה מזה?

יש לי חוש הומור. אפילו לא רע בכלל (אם יורשה לי להעיד על עצמי). אני יודעת זאת ואני מניחה שרוב האנשים שסביבי, יעידו עליי שאני מצחיקה.

אני נעזרת בחוש ההומור שלי, וביכולת שלי להתבונן על המציאות עם קריצת עין, כמעט מאז שאני זוכרת את עצמי. אני אוהבת לצחוק ולהצחיק. במשך השנים, גיליתי שההומור שלי הינו כלי נפלא שמסייע לי לייצר אווירה נעימה ונינוחה, משנה את התדר הקיים בסביבה, ויכול בן רגע לנטרל סיטואציות טעונות. אבל, פעם, בצעירותי, ההומור היה כנשק בידי, ולתחמושת של הנשק הזה קוראים ציניות. על פניו עדיין הייתי מצחיקה מאד, אך, כמו כל נשק, הציניות גם מאד פגעה. בי ובאחרים. יריתי תגובות ולא נשארתי "חייבת" לאף אחד. היה זה אחלה מנגנון שמירה, לכאורה. הדרך בה "נשמרתי" הייתה דרך הרחקה. דאגתי לא להיפגע מאף אחד. שמרתי על רדיוס "סטרילי" מסביבי, כך התנהלו חיי, כשאני מאחורי חומה ומגן.

הפעם הראשונה שהחלה לבצבץ מתוכי ההבנה למה אני גורמת, הייתה בתקופת הצבא.

שרתתי כמדריכת נוער בגדנ"ע, ובאחת מישיבות הצוות הרבות שהיו לנו, כהרגלי בקודש, ישבתי שלובת זרועות, עם הבעת פנים שכל כולה חוסר סבלנות כלפי הנעשה, ו"ארבתי" לקצינה שלנו. כל משפט שהיא אמרה, ולא מצא חן בעיני, ירטטתי כמו נ"ט מיומן. הייתה עמי מדריכה נוספת שהייתה חברה מאד טובה שלי, וכל העת הרמנו אחת לשנייה להנחתה. כך נמשכה כל הישיבה.

לפתע, בלי שום הכנה מוקדמת, הקצינה שניהלה את הישיבה פרצה בבכי, קמה ועזבה את החדר. אני זוכרת עד היום (25 שנים אחרי), את הדם אוזל מגופי, את הלב שמתכווץ מאשמה, את הבושה מכלה כל נים ונים בנפשי ואת ההכרה הכואבת למעשיי ולהתנהגותי,

זו הייתה נקודת מפנה שלא אשכח אותה לעולמים.

להסכים להרגיש

מאותו רגע מכונן החלטתי בתוך לבי שאני רוצה לשנות את מערכות היחסים שישי לי עם העולם. די! לא מתאים יותר. איכשהו בדרך, המנגנונים שבי, שנולדו מתוך הרצון שלי להגן על הרגישות שבי, התחילו לנהל אותי, ומבלי משים הפכתי מפגיעה לפוגעת, ודיי נשארתי לבד..

רציתי שהרגישות שבי תהיה איכות מובילה בחיי. בזכותה אני הרי יוצרת מערכות יחסים רגשיות, שבבסיסן יש קירבה, עומק, אינטימיות, אני רוצה שירצו להכיר אותי, להתקרב אליי. הציניות יצרה משהו אחר לגמרי, התדר אותו שידרתי לסביבתי היה "קחו צעד אחורה, ואם אפשר אז עוד טיפה רוורס ממני ותישארו שם".

אז איך מוותרים על מנגנון משוכלל שכזה? הוא הרי מושרש היטב כבר שנים רבות. ראשית, לא מיהרתי לשנותו, התחלתי קודם כל ללמוד אותו לעומק, מתי הוא מופיע, מה מפעיל אותו, מה באותו רגע רוצה בתוכי להתבטא אחרת, ואיך לשנות ולהביא לידי ביטוי את האיכויות שלי שכן יודעות לייצר קירבה, להיפתח, לאפשר לי לצאת לעולם וכמובן, לאפשר לעולם לפגוש אותי.

אט אט קילפתי את העוקצנות, הסרקזם, ונתתי לרגישות לתפוס את מקומה הראוי. בדרך ליוו אותי אנשים טובים וכמובן תמציות הפרחים האהובות שלי כיכבו בתהליך. רכשתי כלים רבים שאפשרו לי לחזור להיות במגע עם הסביבה. אז נכון, מאחת שלא בכתה בכלל, כיום יש הרבה יותר דמעות (בכל זאת, קלינקס גם צריכים להתפרנס איכשהו) וזה נפלא. כי הן ביטוי למנעד מצבים בהם אני מאפשרת לעצמי להרגיש, התפעמות, שמחה, התרגשות, ולא רק שברונות לב.

ברגע שהסכמתי לפתוח ולצאת מעצמי, המאזן הפנימי השתנה. וכן, חלק מעסקת החבילה שבה אני מסכימה להרגיש, כוללת גם סעיף עליו אני חותמת בשמחה "הנ"ל תרגיש גם כאב".

בשכלול הסופי בעיני זה לגמרי שווה, כי ברגעי הכאב והשבר אני פוגשת עוד חלקים בתוכי שרוצים להתבטא, ובעיקר אני מגלה עד כמה אני מוקפת אנשים נפלאים אותם אספתי במשך החיים, אני לא לבד.

בינינו, יש שווה מזה?